כתבה: בר פייזר, י'7, ליאו באק
היד פוגשת את העט שפוגש את הדף.
.
.
.
וכלום.
לפעמים הכתיבה היא כמו קטע מחול מסובך עם מוזיקה חיה ומשתקת עם צבעים, רגשות ותנועות עדינות שאומרות כל כך, כל כך הרבה.
לפעמים הכתיבה היא כמו נהר גועש, שוצף בלבן וכחול וירוק. נהר שזורם במורד ההר אל עבר הלא נודע. ממשיך וממשיך בדרכו בלי להפסיק, בלי לפחד מכלום.
לפעמים הכתיבה היא כמו גשר לעבר יעד, העובר מעל תהום. לפעמים הדרך קשה והרצון לוותר רק גדל וגדל.
ולפעמים לא.
לפעמים הכתיבה זקוקה לדחיפה קלה מאחורה. למאמץ גדול יותר. ליזע ולמעט דמעות.
אני שמה שיר בטלפון, מתענגת על כוס שוקו חם, פותחת את מחברת הרעיונות שלי, והנה, רעיון מנוצל למחצה שמוצא חן בעיניי.
אני ניגשת לדף וכותבת. אני לא מפסיקה לכתוב. טיפות ההשראה הכחולה זולגות ממוחי אל הדף דרך ידי כשורות כחולות בכתב מבולגן.
לאחר כמה ימים אני שמה שיר אחר וחוזרת אל הדף. הקטע, שנראה לי נהדר, נראה לי עכשיו כפסולת. העט שלי, שעכשיו היא אדומה, מוחקת בקו ופוסלת את הדברים שהתגלו מיותרים עם מרחק הזמן.
לאחר שאני פוסלת, אני חוזרת וכותבת באותו עט ורוד, שורות מסודרות ומחושבות יותר. אני קובעת יעדים ומטרות שלדעתי הטקסט חייב להגיע אליהם כדי למצות את הרעיון לחלוטין.
אני שולחת את הטקסט לכל מי שירצה לקרוא. ככל שיותר קוראים פוגשים בו, אני מקבלת יותר ביקורת, והטקסט נהיה טוב יותר.
עם כל ביקורת שמגיעה אני לוקחת דף וכותבת בעט שחור נקודות לשיפור. אחר כך אני מתקנת את הטקסט.
ואז אני עושה את זה שוב.
ושוב.
ושוב.
עם כל ביקורת שמגיעה אני חושבת איך היא מקדמת אותי עם המטרות.
והנה, אני עולה על הגבעה האחרונה ומתכוננת להניח את הדגל שלי ולכבוש את הממלכה, שכולה קווים על דף.
אני יושבת עם הטקסט הראשוני ועם הטקסט הסופי, וחושבת. האם הוא הגשמת כל מטרותיי? האם מכאן, כל המוסיף - הרי זה משובח, או להיפך - גורע?
אם אני מחליטה שהטקסט טוב, אני פשוט עוזבת אותו.
סתם ככה.
נשיקה לעת ליל
בלילה ההוא היינו רק אני ואת.
נשענו יחד על גדר המרפסת וחיבקתי אותך באצבעותיי.
נאנחת. היית אז חצי מנומנמת ממאורעות היום, ולא יכולתי להאשים אותך. העולם אכן קשה ומייאש, יקירתי.
קירבתי את שפתיי לשפתך, כבדרך הרגל. התענגתי מנוכחותך ורציתי עוד. אני זקוק לך.
כשאני איתך, שואף את ריחך שנשאר על בגדיי אחרי כל מפגש, אני מסוגל לחשוב בצלילות.
הם לא אוהבים אותך.
הם לא מבינים את מה שיש בינינו.
הם רוצים שאפרד ממך. אומרים שאת השפעה רעה עליי. מה הם יודעים?
אל תעזי לעזוב אותי.
העולם שסביבנו התחיל להחשיך. אורות הרחוב כבו לעת לילה, והחלונות בבתים החשיכו גם הם. אור המרפסת הצהוב העמום עטף אותנו כשמיכה רכה והגן עלינו מהעלטה העוינת.
הסתכלתי עלייך כשהרחוב הרדום היה פרוס לפנינו. הבטתי מטה עוד פעם אחת.
חשבתי על מטרה ועל יעד, חשבתי על שיש ועל שאין, חשבתי על הכל.
נאנחת שוב בין אצבעותיי. ריחך הממכר התגרה באפי.
חשבתי על צורך, חשבתי עלייך גוועת לשינה בין אצבעותיי. חשבתי על אפשרויות. תמיד קיימות עוד אפשרויות.
בלילה ההוא היינו רק את ואני.
השמיים נראו כל כך שחורים וכל כך קרובים. ידי הרפתה. הרגשתי את הרוח.
הפלתי אותך אל הרצפה ודרכתי עלייך, מכבה אותך לחלוטין.
ראיתי את האור, שזהר כנגד החושך שסביבי.
Comments