מאת שיר נצר ונווה פרנקס, י"א10, ליאו באק עורכת ועורכת לשון: טלי בר אור "במאה ה-20 היה פילוסוף בשם ויטגנשטיין שאמר: 'גבולות עולמי הם גבולות לשוני'. כלומר, השפה תוחמת במידה מסוימת את צורת המחשבות שלנו, ואת היכולת להביע אותן במגוון דרכים. ברגע שאדם אומר: 'אין לי מילים', אין לו הלקסיקון להביע את המחשבות המעמיקות שלו, ובהכרח – אין לו מחשבות מעמיקות. 'במקום שבו נגמרות המילים נגמרת המחשבה.". כך אומר המפקח על הוראת העברית, תומר בוזמן, בניסיון להסביר מה שאנחנו, התלמידים, איננו מפסיקים להקשות ולשאול: למה אנחנו צריכים ללמוד לשון?
הזמנו לריאיון את תומר בוזמן, האיש שאחראי לידע הלשוני של הדור הבא של דוברי העברית בישראל. דיברנו עליו, על תפקידו, על חזונו, ועל חינוך בתחום השפה העברית שאותו הוא רוצה לקדם במסגרת היותו מפמ"ר עברית (מפקח – מרכז) מטעם משרד החינוך.
ביקשנו ממנו להגיע עם שכפ"ץ, בטענה שבידינו הנשק הכי חזק שלנו, הלא הוא השאלה שאנחנו אוהבים לשאול: "למה בכלל צריך ללמוד לשון? מה זה נותן לנו בחיים? הרי כולנו יודעים לתקשר בעברית". אבל בוזמן לא הזדקק לשכפ"ץ. אנחנו השתכנענו!
איך הגעת להיות מפמ"ר עברית במשרד החינוך?
"אחרי כמה שנים טובות וארוכות שהייתי מורה ללשון ועוד שלל תפקידים בבית הספר, גם בחטיבת הביניים וגם בחטיבה העליונה (בליאו באק), התפרסם מכרז למילוי תפקיד מפמ"ר לשון במשרד החינוך. לאחר שהמפמ"רית הקודמת, שהייתה בתפקיד המון שנים, יצאה לגמלאות, מילאה את התפקיד למשך תשעה חודשים מפמ"רית אחרת, ועזבה אותו בתום התקופה. ואז שוב התפנה התפקיד, ונפתח מכרז לתפקיד. דווקא מתוך הפיקוח על הוראת העברית שם ובמחוז הכירו אותי, והציעו לי לגשת לתפקיד".
איך הרגשת כשהציעו לך אותו?
"זו הייתה מחמאה מאוד גדולה. ומפתיעה, כי לפני כן מסלול ההתקדמות שדמיינתי היה בתוך בית-הספר, בתפקידים שונים. בתור מחנך, מלווה את מועצת התלמידים, רכז שכבה וכו'. הנושא של לעבור אל המטה, העוסק בקביעת מדיניות בצורה כלל-ארצית, ולא לשמש בתפקיד שטח, היה מאוד מאתגר ומורכב. אבל כמובן, כשהציעו לי הוחמאתי מאוד".
טוב, אז ניגש ישר לעניין. שאלת השאלות. למה בכלל צריך ללמוד לשון? "אני מאמין שידע הוא דבר חשוב לכל מיני שימושים. יומיומיים או אקדמיים. תחום הדעת שלנו הוא תחום מורכב, ובמעט יוצא דופן בנוף תחומי הלימוד של בית הספר, בעיקר בהיבט הנוגע לתוכן המקצוע. ספרות, היסטוריה, אזרחות, תנ"ך וכדומה – אלו מקצועות מבוססי-תוכן. לעומת זאת, מקצוע הלשון הוא מקצוע המבוסס על ידע ועל מיומנויות. זאת אומרת, הלשון הוא תחום דעת המשמש שַׁלָּט לכל תחומי הדעת. למעשה, בלי השפה לא היינו יכולים לעסוק בשום תחום דעת בבית הספר, ובכלל. השפה היא האמצעי לכל תחומי הדעת.
נוסף על כך, יש כמה מחקרים מעניינים שמראים את התועלת שבשליטה בשפה. יש לדוגמה מחקרים העוסקים בשליטה בשפה כהשפעה על צמצום הפערים החברתיים. אנחנו יודעים שיש פערים חברתיים בין תלמידים שגדלים בערים מבוססות לבין תלמידים שגדלים בפריפריה ובערים לא מבוססות. הרבה פעמים רווחת ההנחה שהמקום שבו נולדת וגדלת יכתיב את מהלך החיים שלך, כי אתה תגדל להיות הורה לילדים באותו יישוב, וכו', ואי-אפשר לצאת מן המעגל הפריפריאלי הזה. ואז באו המחקרים ומצאו שילד שנחשף מגיל צעיר לסביבה אוריינית – סביבה שבה הילד קורא ספרים, מקריאים לו ספרים, יש תמיד ספרים בבית, השפה שהוא נחשף אליה עשירה – הוא גם תלמיד שיגיע להישגים טובים יותר. גם ילד מהפריפריה, ואפילו יותר מילדים שגדלו בערים מבוססות, אך לא בבית אורייני. מכאן שיש קשר בין שפה עשירה להצלחה בחיים, שהיא הלא תוצר של הצלחה בלימודים, תוצר ישיר להשתכרות בעבודה וכן הלאה.
דבר נוסף שנחשפתי אליו לאחרונה, הוא שיש קשר בין שפה לאמנות. כאשר אדם יוצר, הוא צריך שתהיה לו תפיסת עולם מאוד מעמיקה, שהיא עצמה הרי במילים. במאה ה-20 היה פילוסוף בשם ויטגנשטיין שאמר: 'גבולות עולמי הם גבולות לשוני'. כלומר, השפה תוחמת במידה מסוימת את צורת המחשבות שלנו, ואת היכולת להביע אותן במגוון דרכים. ברגע שאדם אומר: 'אין לי מילים', אין לו הלקסיקון להביע את המחשבות המעמיקות שלו, ובהכרח אין לו מחשבות מעמיקות. 'במקום שבו נגמרות המילים נגמרת המחשבה'. לכן, יש חשיבות רבה מאוד בעיסוק בשפה, ואגב, זהו התפקיד של כל המורים. לדוגמה, בחינוך גופני – תלמיד שיידע רק מהי 'יד' ומהי 'רגל', ולא יידע מהו 'שוק', מהי 'אמה', מהי 'זרוע' ומהו 'ירך', לא יבין את הביטוי 'היכה שוק על ירך'.
לתחום הדעת שלנו יש עוד ממד, שהוא הלשון העברית, כי מה שאמרתי עד עכשיו נכון לכל שפה, וגם דיברתי על שפה ועל סביבה אוריינית. השפה העברית היא לא פחות מִפֶּלֶא, כי לתופעה הזו של תחיית הלשון העברית אין אח ורע. שפה שקמה לתחייה, והיו לה מספר אנשים שקידמו אותה ואת דיבורה כחלק ממהלך התחייה הלאומי, וביניהם אליעזר בן יהודה. אבל, הדוגמה של שפה עתיקה שחדלה מלהיות שפה מדוברת והוחייתה שוב כשפה מדוברת זה פלא. בשורה התחתונה, אני חושב שיש לנו מחויבות להכיר את השפה. כי להכיר את השפה זה להתוודע ליופי שלה. וכאשר מבינים ביטוי עתיק בשפה, לדוגמה מהתנ"ך, אז גם מבינים את מה הוא מהדהד, וכיצד השתמשו בו בזמנו".
האם אתה חושב שקריאה תביא תועלת אך ורק כאשר קוראים מספר, או שאפשר גם לקרוא ממקורות במדיה?
"שאלה טובה. תראו, היום אפשר לקרוא גם בספרים דיגיטליים, בכתבי עת ובשלל מקורות מידע. ובכלל, קריאה דיגיטלית היא פופולארית במידה רבה מאוד בימינו. המטרה היא לקרוא בכל מיני סוגות ובכל מיני היקפים, ולשם מטרות שונות. בעבר הקפידו מאוד בכל סוגי המדיה על עברית תקנית ועל שפה רהוטה. כיום משתדלים שהעברית תדבר כמה שיותר אל השפה היומיומית, בהתאם לקהל הקוראים או הצופים במדיה, כך שהתועלת היא דינמית ומשתנה, ויש המון משתנים בהשפעה על התלמיד בלימוד השפה, כמו ההורים, הבית, השכונה, בית הספר וכן הלאה".
מהן הציפיות שלך מהמורים ללשון? "אני מצפה מהמורים שיהיו מקצועיים, שיעשו מלאכתם נאמנה, שיכינו אתכם, התלמידים, כמו שצריך לבחינות, ושתמיד יזכרו את מטרת-העל של הוראת העברית שמופיעה גם בתוכנית הלימודים. שיזכרו שתפקיד הוראת העברית הוא לטפח אדם אורייני. כלומר, אדם שיודע לשלוט בקריאת טקסטים מורכבים, שיודע להתבטא הן בהבעה הן בעל-פה בצורה טובה מאוד. וכמובן, התהליך הזה נכון לכל שתים-עשרה שנות הלימוד, ולא רק לשנה שבה מתקיימת בחינת הבגרות".
והציפיות מהתלמידים שמסיימים ללמוד במסגרת מערכת החינוך?
"מעל לכול, שיבינו ששליטה טובה בשפה היא מה שנקרא 'כרטיס הכניסה למועדון האנשים המשכילים'. דיברנו על למה חשוב ללמוד שפה, ועל הרווח הכי גדול – הקשר שבין שפה לבין תחומי דעת אחרים. אין ספק ששפה והשכלה הולכים ביחד. דיברנו על כך ששפה היא חשיבה, שפה היא אמנויות, שפה היא הִשְׂתַּכְּרוּת. שפה שווה השכלה. היכולת הזאת לנווט בין תחומים שהשפה היא בבסיסם, יכולת ההתבטאות, היכולת להיחשף לעולמות חדשים. השפה היא 'המפתח לגן הנעול'. להבנה של הדברים המעמיקים ומרחיקי הלכת. ואני רוצה שלכל תלמיד יהיה המפתח הזה, כי תלמידים שמסיימים ללמוד במערכת החינוך ואין להם המפתח הזה, לא יוכלו להתקדם בחייהם אל מעבר לגבול מסוים".
אתה חושב שיש מקום לשלב היום את הטכנולוגיה בלימודים, ובלימודי הלשון בפרט? "אני לא רק חושב שיש מקום, אנחנו גם פועלים לשם כך. כי היום אנחנו יותר ויותר קוראים טקסטים דיגיטליים, אינטרנטיים. אנחנו כותבים היום במחשב. קצת מיותר לפתח מיומנויות של קריאה וכתיבה בדף מנייר, כי לטקסט דיגיטלי יש מאפיינים שלא היו בעבר לטקסטים. למשל העובדה שיש בו קישורים. פעם היית קורא מאמר, לוחץ על מילה כתובה בדף, ולא הופיע מאמר אחר. ולא רק שזה לא היה קיים טכנולוגית – זה הרי משנה את כל ההתייחסות שלנו לקריאה, ואת המיומנות שאנחנו צריכים לפתח ביחס לקריאה.
הרי כשאני קורא טקסט או מאמר ונכנס לקישור שיש בו, ולפתע נמצא בטקסט אחר, מה זה אומר מבחינה קוגניטיבית? זה אומר שאני צריך לשמר את הידע שקראתי במאמר הראשון. לקרוא עכשיו מאמר חדש, ולעשות כל הזמן קישור לידע של המאמר הראשון. לסיים לקרוא אותו, לחזור למאמר הראשון, להמשיך לקרוא אותו. להיתקל בקישור לטקסט נוסף. ובעצם, הקריאה היא כבר לא ליניארית, כבר לא קווית. קראתי, סימנתי משפט מפתח בפסקה, סיימתי, הנחתי. זה דורש פעילויות אחרות של קריאה.
בעולם שיש בו גם הצפה של מידע, אני צריך להיות קורא מיומן, ולדעת: האם חשוב לי לקרוא את המאמר הנוסף? האם הוא מהימן? בעולם של הרשת יש מלל בלי סוף, ועליי להיות אינטליגנט כדי להבין מהו מקור מוסמך, מהו מקור מהימן. בעידן שלנו, בייחוד לקראת בחירות, מדברים המון על "Fake news". זה כולל גם אתרים שמתחזים להציג מאמרים מהימנים, ובעצם נכתבים שם שטויות. כלומר, אנחנו צריכים להפוך להיות קוראים הרבה יותר ביקורתיים. וקורא ביקורתי זה קורא מיומן.
כך גם בכתיבה. פעם, לפני כמה שנים, יצא ספר של מאיר שלו לילדים. לוחצים על הספר, ושומעים את הסיפור. בעצם ספר דיגיטלי. אחת השאלות שתמיד שאלו את מאיר שלו: 'אתה לא פוחד שיפסיקו לקרוא את הספרים בדף ונייר?', בהנחה שתמיד מלווה לזה איזה ניחוח נוסטלגי. לדפים יש ריח, לדפדוף, ויש חשש שזה ילך לאיבוד והילדים לא ידעו מה זה לפתוח ספר. ואז שלו אמר: 'האם אני כותב היום ספר כמו שכתבו פעם, על נייר? אני הרי כבר מקליד אותו. אף אחד לא שואל אותי איפה המגע הראשוני עם הנייר בכתיבה'. אז מן הסתם, גם הקריאה היום היא אחרת.
אנחנו נותנים לזה ביטוי במיזמים דיגיטליים. יש לנו היום אפילו בגרות מקוונת, מתוקשרת, עתירת-מדיה. כלומר היום אפשר להיבחן בבגרות במחשב, על כל המאפיינים שהרגע דיברתי עליהם. כל הנושא של כתיבה משתנה. פעם, בעת כתיבת טיוטות ועריכתן, הכריחו אותנו לקחת את המאמר שלנו, עם כל התיקונים, ולכתוב אותו מחדש. וזה הרי מייגע, מסרבל ואף תלמיד או אדם בוגר לא יעשה יותר מטיוטה אחת או שתיים. לעומת זאת, היום בכתיבה במחשב אין גבול לאפשרויות שאני יכול לעשות לשינוי, לשכתוב טיוטה. בקליק אחד אני מוחק, אני כותב, אני מעביר פסקה מפה לשם. אני יכול לעשות 'העתק-הדבק'. זה אמנם מחייב אותי לרמה יותר מעמיקה של דיוק, של קישור בין חלקי המידע, של עריכה, אבל זה גם מאפשר לי אינסוף גרסאות או טיוטות של תיקונים. וזה משהו שצריך ללמוד. לכן אנחנו מאמינים בשילוב כלי תקשוב בהוראת כתיבה. לא מכיוון שלשלב מחשב בשיעור זה יותר המאה ה-21, וזה יותר מגניב כי יש מצגת. אלא כי יש היום כלי תקשוב שמקדמים את הכתיבה. אתם צריכים היום לעבוד עם מסמכים משותפים, לדעת כיצד לעקוב אחר שינויים, כיצד לעבוד עם הערות שכותב אחר כותב לכם על הטקסט. זאת המדיה שבה היום לומדים כתיבה, וזו הצורה שצריך ללמוד. אז לשאלתכם, אנחנו לא רק מאמינים אלא גם מקדמים".
עלה אצלנו רעיון בכיתה לעשות 'נוסחאון' בלשון. מדי פעם המורה שלנו אומרת לנו שלשון זה מדע. מה אתה חושב על רעיון זה? "בואו נבדיל בין כל מה שאמרתי עד עכשיו לבין פטנטים או נוסחאות שעוזרות לנו לזכור יותר טוב את החומר. לשאלה שלכם יש שני חלקים.
מצד אחד, ענפים מסוימים בלשון הם כמו מדעים, כמו נוסחאות. לכן גם תמיד אמרו שמי שטוב במתמטיקה, טוב גם בלשון. לקח לי המון שנים למצוא את הקשר בין השניים, אגב, כי הייתי טוב בלשון, ואילו מתמטיקה גרמה לי לדופק מואץ ולכל מיני תופעות כאלה... אבל כן, מצד אחד יש משהו נורא ריאלי – הרי כשמנתחים משפטים עורכים אנליזה, כמו במתמטיקה. כשמחברים שורש, בניין, זמן וגוף, עושים סינתזה.
מצד שני, יש גם שפה. מפני שזה מקצוע כל כך מורכב, הוא יושב גם על הצד הריאלי, כלומר על האונה הריאלית, וגם על האונה השפתית. לכן אין לי שום התנגדות לנוסחאון כל עוד זה עוזר, מקדם ומסייע הבנה. תמיד צריך לדאוג שזה מקדם באמת את ההבנה, ולא נשאר ברמת הנוסחאות. גם אני, כמורה, לימדתי עם כל מיני ראשי-תיבות לשינון ולזכירה, וכל מיני טריקים שימשכו את האוזן ואת העין של התלמידים ויעזרו להם לזכור את הדברים". שאלה אחרונה... מהי, לדעתך, הדרך המיטבית לדעתך ללמוד וללמד לשון? "שאלה טובה, שאלה קשה. אבל כמו כל דבר בלמידה. אתם מכירים את המשפט המפורסם 'חנוך לנער על פי דרכו'. ולכן אני לא יודע אם אני יכול להמליץ על דרך אחת מיטבית ללמוד.
זה תלוי במורה. אני יכול להמליץ שתיכנסו לכיתה בריקודים ובשירים. הכרתי פעם מורה שלימד את כל הלשון בשירים ובפזמונים. ויש מורה שזה לא הוא, שזה לא טבעי לו. יש מורים שאם הם יתחילו לשיר, ללמוד אתם כנראה לא תלמדו. בכל מה שקשור לדידקטיקה ולדרך בה מלמדים, המורה צריך לבוא כמובן עם המקצועיות ועם הידע, אבל גם בדרכים שלו למשוך את לב התלמידים.
מהצד השני, לכל תלמיד יש את הדרך שלו ללמוד. חלק צריכים את ראשי התיבות ואת הפטנטים, חלק צריכים שיכתיבו להם, חלק צריכים לראות הכל כתוב, חלק מספיק רק שיקשיבו. חלק צריכים להבין את ההבנה המלאה. כך שזה מאוד תלוי. מורה טוב זה מורה שיודע להתאים, וגם להביא את עצמו. את ההתלהבות שלו. להתאים את עצמו לאופי של הכיתה, לשנויות השונות בכיתה.
ואגב, הזכרת את הנוסחאון, אז עלה לנו רעיון שאנחנו חושבים עליו ומנסים לקדם אותו, ובאמת לצרף לבחינה מעין נוסחאון כזה. אני לא רוצה שתבזבזו את הזמן שלכם על לשנן 'בקעת גר', ולא צריך שכל הבוקר של הבחינה תשננו דברים ותקבלו את הטופס של הבחינה וישר תכתבו הכול בצד. אני אתן לכם את הנוסחאות, אתם תשחררו את עצמכם מהשינון, ורק תבינו הבנה מעמיקה של דברים. אני אכתוב לכם הכול – ואתם רק תדעו ליישם. מה אתם אומרים?".
זה רעיון מצוין לדעתנו! תמיד העמוד הראשון שלי בכל מבחן הוא עם החומר ששיננתי... "אז הנה, גם ניצלתי אתכם לסקר דעת קהל קצר. ואפילו אפשר לומר שמכל שני הילדים ששאלתי – יש 100% הסכמה לרעיון", הוא צוחק.
הריאיון ככל הנראה נגמר, אבל אז המורה שנוכחת בחדר, טלי בר אור, מבקשת לשאול שאלה. בוזמן נענה בשמחה.
בר אור: "היותה של השפה מגדרית – עד כמה הסוגיה תיכנס לתוכנית הלימודים באופן מובנה ומסודר? יש סיכוי שזה יקרה? אנחנו מעלים את הנושא בכיתה. למשל השפה הפמיניסטית של חברת הכנסת מרב מיכאלי – אני לא תמיד יודעת איך להתייחס לזה. לעודד את זה? רק להביט ולחקור? להיות "טהרנית לשון" או "תארנית לשון"? כי אני, באופן אישי, לא דוגלת בשפה הזוגית, ופשוט פונה אל התלמידים בכתב בלשון נוכחים".
תומר מחייך. נראה שהשאלה פרטה אצלו על מיתר רגיש.
בוזמן: "ממש השבוע הגשתי ליושבת ראש המזכירות הפדגוגית נייר עמדה בנוגע לשינוי ההוראה בבחינות הבגרות, ללשון רבים. ונימקתי את זה שם בעיקר בעובדה שאין סיבה שלא. בבחינות המיצ"ב ההוראות כבר ברבים, ועד היום הבגרות עדיין מנוסחת בלשון זכר יחיד. יוצא שתלמידות רואות 'כתוב', 'הגש', 'השווה' וכו'... אנחנו, מבחינה חברתית, כבר לא שם. לשון רבים בעברית היא עדיין הלשון הפונה לכלל, וכלל מורכב מגברים ומנשים. לא דיברנו מלכתחילה על הפרדת זכר ונקבה, כי זה מסרבל את הקריאה. ונכון, בסופו של דבר העברית בעייתית מבחינה מגדרית.
אגב, הסוגיה שאת מעלה היא, בין השאר, הסיבה לכך שאני תמיד אומר למורים: 'יש לכם מקצוע נפלא', כי הנה סיבה לדון על הסוגיה הרגישה בכיתה: מה בין 'גש', 'הגש', 'כתוב' לבין השפה של מירב מיכאלי? האם זו סוגיה לשונית? חברתית? מי אמור לפסוק בסוגיה הזאת? האקדמיה ללשון העברית, למשל, אינה פוסקת בסוגיה זו. זאת אומרת, בעברית צורת הזכר היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה שפונה לרבים. האקדמיה, לעומת זאת, כן יודעת להגיד יש פה סוגיה שהיא הרבה מעבר לסוגיה לשונית. יש פה סוגיה חברתית. לתלמידות יש הזכות לבקש שלא יפנו אליהן בלשון זכר, כמו שלתלמידים יש את הזכות לבקש שלא יפנו אליהם בלשון נקבה.
לפני שנתיים קיבלתי מכתב מהורה, שהמורה של הבן שלו פונה לכיתה בלשון נקבה. והוא כתב שזה נורא מרגיז אותו. קודם כל, האם בסמכותי להגיד לו – אל תדבר או כן תדבר? האם זה תפקידי, מתוקף מפקח על הוראת המקצוע, להגיד למורה איך לדבר? מה גם שכאמור, אלו סוגיות מאוד חברתיות. ואגב הקטע שבין שפה לחברה, זהו תחום שגם בודקים אותו. איך השימוש בשפה – לא מה שאני אומר אלא הדרך שבה אני אומר – משקף עמדות ערכיות, פוליטיות. האם מילים יוצרות מציאות? יש אמרה שברגע שנדבר אחרת – גם נחשוב אחרת. אלה דברים ששווה לדון בהם בכיתה. שלא תמיד תהיה להם הכרעה חד-משמעית.
בנוגע לאותו הורה, אם המורה בוחר לדבר לכלל כבנות, כצורך להביע איזשהו רעיון או מסר, שווה להעלות את זה בדיון בכיתה. אין ספק שאם הוא יפנה לאחד הבנים בלשון נקבה, יש מקום להעיר לו כי זכותו של מי שפונים אליו לדרוש שיפנו אליו כמו שהוא רוצה שיפנו אליו. אבל אם הוא פונה לכלל – זאת כבר שאלה שקשה לי להכריע בה".
כאן, כמצופה מאיש חינוך, בוזמן מפנה את השאלה אלינו: "מה אתם אומרים?".
נווה פרנקס: "כשהוא פונה בדרך כזו או אחרת לכיתה, אולי שייקח צעד אחורה וינסה לראות איך הם רואים את זה, התלמידים. שינסה לעשות סקירה מסוימת. לראות מה הם אומרים על זה. ואז הוא יראה מה הכי נכון. אני לא הייתי מסכים עם הצבעה של רוב ומיעוט בנוגע לצורת הפנייה, אבל זה דורש חשיבה. קודם כל לשאול אותם".
שיר נצר: "אני מאמינה שהדברים האלה כן חשובים. הם גורמים לדרך שבה מתנהלים חיי היום יום, ולצורת ההתנהגות שלנו. גם אם אנחנו לא חושבים על זה, גם אם זה לא במודע שלנו. אז גם בבחינות בגרות אני חושבת שצריך לתת לזה את הדעת. אם החליטו שרבים זה פונה לכלל, אז צריך להשתמש ברבים. ואם פונים ביחיד, והפנייה היא רק לזכר – אז אפשר לציין בהערה שהפנייה לשני המינים".
וכאן בוזמן מסכם: "איך מה שאני אומר משקף השקפות עולם – זה הכל עניין של שפה. לכן דיברנו כאן גם על עניינים חברתיים שהם בעצם שפה. לכן אני תמיד אומר שאנחנו מלמדים מקצוע נפלא, כי אפשר להגיע איתו להמון תחומים רק דרך העיסוק בשפה. ואם שאלתם אותי מה הציפיות שלי מהמורים, שתמיד יזכרו את זה. שיפרצו את גבולות הפסוקית, הנושא והנשוא. מה שדיברנו עליו עכשיו – זה מה שחשוב בשפה.
נווה פרנקס: "אני גם חושב שהשפה היא מה שמקשר אותנו כבני אדם. מה שמערב אותנו זה בחייו של זה. זה שותפות, זה תקשורת, בין אם בהבעה בכתב או בעל-פה. אין לנו איך להיות בני אדם ללא שפה. כל שפה שהיא".
תומר בוזמן: "מסכים איתך לגמרי, ואגב, קחו לדוגמה את הכיתות התקשורתיות פה. שימו לב כמה השפה פה היא חלק מכריע. כי מה בעצם הלקות המאפיינת אותם? הקושי להבין נוסחאות לשוניות מסוימות. מה שאנחנו קולטים, מה שאנחנו מבינים כאמירה צינית, כבדיחה. מי שיש לו לקות לשונית – לא עובר אצלו מימד הציניות אלא המידע שאמרת, כמו שהוא. סכום המילים שאמרת. לא עוברת הקונוטציה, ההקשר. שימו לב איך שהכל בסופו של דבר, שפה".