כתב: דן בן חיים, י"ב6 (נכתב לפני שנה)
שלום. שמי דן דוד בן חיים, ובאתי לספר לכם סיפור על אהבה ותשוקה. או בעצם על האהבה הראשונה שלי שמלווה אותי מגיל 7 – זה הוא המשחק שמסובב את העולם. כן, ניחשתם נכון: כדורגל! אין לי שום דרך לתאר את האהבה שלי למשחק במילים. זוהי אינה רק אהבה אלא דרך חיים. החברה אף פעם לא תבין. החברים מבולבלים. וההורים? כבר מזמן איבדו תקווה. אך מי היה מאמין שדרך המשחק המשוגע הזה אני איחשף לעולם שלם שלא הייתי פוגש בו בשום צורה אחרת? לפני כשנתיים התחלתי לשחק לראשונה בחיי במועדון כדורגל תחרותי ששמו הפועל רובי שפירא חיפה. למעשה, זה היה הרגע הראשון שבו פגשתי נערים ממוצא אתיופי, ובפעם הראשונה נחשפתי לתרבות האתיופית, לקושי העצום שלהם, ולצערי גם לגזענות. אחרי לא מעט זמן של הסתגלות לסביבתי החדשה, התחלתי להתחבר לילדים מהקבוצה, וביניהם לאברהם.
במהרה התחברנו, אברהם ואני, ונוצרה בינינו חברות מיוחדת. בהתחלה קצת חששתי ואף פחדתי ממנו, אך בעזרת קצת אומץ והרבה רצון טוב, אברהם שבר בפניי את כל הסטיגמות והפחדים.
אין שחור או לבן, יש שחקן
מה שמדהים במשחק הכדורגל הוא שברגע שהמשחק מתחיל – אין שחור או לבן, ערבי או יהודי. יש שחקן. ואתה מבין שכדי לנצח, אתה חייב לשתף פעולה עם השחקנים בקבוצה. כך מתחיל שיתוף פעולה ייחודי, שיכול לנפץ סטיגמות ולקרב לבבות.
עם הזמן אברהם ואני הפכנו שותפים, ונרקמה לה חברות נפלאה. כשחברותנו התחזקה, הרגיש אברהם יותר בנוח לשתף אותי בסיפורה של העדה האתיופית. הוא חשף אותי לבעיית הגזענות, ולסיפורם של אברה מנגיסטו ויוסף סלמסה.
אברה מנגיסטו חצה את הגבול בין ישראל לעזה ב-9 בספטמבר 2014, ועד היום הוא מוחזק בידי החמאס. יוסף סלמסה נמצא ללא רוח-חיים, אחרי שחווה אלימות משטרתית. אחרי ששמעתי את הסיפורים הללו, הייתי חייב לחקור את המקרים לעומק. הזדעזעתי לגלות כמה מקרי גזענות יש במדינתנו כלפי העדה האתיופית, והחלטתי שאספר את סיפוריהם של יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו לכמה שיותר אנשים, כדי להגביר את המודעות.
עם הזמן סיפר לי אברהם את הסיפור המשפחתי שלו: איך הוריו עלו מאתיופיה וחצו מאות קילומטרים כדי להגיע לישראל, ואיך, למרות המסע המפרך והנורא שלהם בארץ שהייתה אמורה להיות ארץ זבת חלב ודבש, הם קיבלו קוצים ואפליה. הם נשפטו – ועדיין נשפטים – על פי צבע עורם, ואינם מקבלים אותם התנאים שילד או מבוגר לבן יקבל.
מאז ומתמיד נשפטנו על פי מראנו החיצוני, ועל פי מוצאנו. אך עד מתי? האם ב-2018 חייבים הדברים להמשיך להיראות כך? האם אין בידינו הכוח לשנות את המצב?
ברגע שחשבתי שהבנתי דבר או שניים, גיליתי שלא הבנתי עוד כלום, ושכנראה לא אוכל להבין לעולם. אך כן אוכל לעזור לשנות את המצב. כי לפעמים הדברים הקטנים – הם מה שמשנים את התמונה הגדולה. בין אם זו מילה טובה לאדם אחר ובין אם עזרה ואפילו חיוך…
אתם תופתעו לשמוע כמה כוח יש לחיוך ולמילים חיוביות.
הגיבור שלי: אמיה טגה
אחד הגיבורים שלי הוא שחקן הכדורגל אמיה טגה, שמלבד היותו כדורגלן מחונן, הוא גם אדם יחיד במינו. דמות להערצה. אמיה טגה נולד באתיופיה בשנת 1985, ב-1 בפברואר. הוא עלה לישראל בשנת 1991, והחל לשחק כדורגל בפנימייה של מכבי נתניה. באחד ממשחקי הבית של מכבי נתניה עלה טגה אל המגרש עם חולצה שעליה הכיתוב "כולנו יוסף סלמסה" ו"עד מתי אברה מנגיסטו?". בעקבות זאת נקנס אמיה ב-750 שקלים, אך דרך פעולה זו הוא חשף ציבור שלם למצוקתם של בני העדה האתיופית, וגרם להם לשאול מי הם.
דרך פעולה קטנה זו, החל אמיה להניע עוד ועוד אנשים להירתם למאבק כנגד הגזענות והאפליה. הוא בחר לשלם את הקנס (750 ש"ח) במטבעות של עשר אגורות, וכך זכה לפרסום נוסף. כך אמר בריאיון בשנת 2016: "האירוע זכה לחשיפה עצומה, ומבחינתי זה עשה את שלו. שני הסיפורים מגיעים לעוד אנשים, ואני מקווה שהמאבק יהיה של ציבור שלם ולא רק של קהילה".
ברגע אחד הפך אמיה משחקן כדורגל ללוחם שלא שכח מאיפה הוא הגיע. ומה הקשר שלי לכל העניין, אתם בטח שואלים. למה שילד לבן, שחיי חיים טובים ומלאים בכל טוב, יתעסק בבעיות של ״השחורים״? לאף אחד לא מגיע להיות דחוי
ובכן, גם אני הייתי דחוי בחברה, וקראו לי בשמות. גם אני יודע מה זה להיות שונה. אמי עלתה לישראל מיוגוסלביה לשעבר (כיום סרביה, קרואטיה ובוסניה), ואני גדלתי וחונכתי על פי התרבות. השפה הראשונה שלמדתי הייתה סרבית ולא עברית. בבית דיברנו רק סרבית, ובכל קיץ היינו נוסעים למשפחה שלנו בסרביה. לכן בכיתה א' הדברים התקדמו לאט יחסית, והיו ילדים ואנשים שראו בזה דבר מצחיק ונושא לבדיחה. היה לי קשה. כמה שלא ניסיתי, כלום לא הלך. גם כשניסיתי להשתנות, שום דבר לא עזר. לא היה לי ביטחון עצמי, והייתי אבוד. הכול השתנה כשיום אחד, במקום להתחבא בבית הספר או לראות את שאר הילדים משחקים בחצר, הצטרפתי למשחק בחצר. משחק ששינה לי את החיים. זהו כמובן משחק הכדורגל. לפתע, לא הייתי אותו ילד מפוחד שבקושי יודע לחבר כמה מילים בעברית אלא מטוס סילון שלא מפסיק להבקיע ולהדהים את כולם. החל מיום זה אף אחד בכיתה כבר לא צחק עלי או העליב אותי. הם רבו עליי! כולם רצו שאהיה איתם בקבוצה!
כך מצבי השתפר, וגדלתי להיות מי שאני. מובן שאיני יכול להבין עד הסוף את מצבם של יהודי אתיופיה, אך אני בהחלט יודע מה זה להיות שונה, ואני מאמין שעלינו לקבל זה את זה, ולתת לכולם הזדמנות שווה להיות מי שהם רוצים להיות. עלינו לתת לכולם את האפשרות להעז, להילחם על החלומות שלהם. לאף אחד לא מגיע להיות דחוי ונושא ללעג.
לו אזכה בתחרות החיבורים במסגרת פרויקט דן דוד, ארצה לתרום את הפרס למען אגודת יהודי אתיופיה. ארגון המקדם את שילובם של יוצאי אתיופיה במסגרות החינוך והתעסוקה.
יש לנו עוד דרך ארוכה עד שנגיע לשוויון, אך אני בטוח שביום מן הימים נגיע אליו. ואם דרך החיבור הזה הצלחתי להזיז משהו קטן – אני את שלי עשיתי!
תודה רבה על הבמה ועל האפשרות לתת לי לכתוב על הנושא שכל כך קרוב לליבי. מי ייתן ויום אחד נהיה כולנו שווים.
שלכם, דן דוד בן חיים
ביבליוגרפיה:
https://www.facebook.com/pg/HgwdhHysrlytLmnYhwdytywpyh/about/?ref=page_internal מידע על אגודת יהודי אתיופיה מעמוד הפייסבוק הרשמי